פעם ראשונה בממ"ד?

במציאות אחרת זה היה יכול להיות אפילו "סרט קצר", אבל למי יש כוח ליצור סרטים לא עצובים עכשיו?

שמו של הקטע: "פעם ראשונה בממד?"

אזעקה נשמעת בבניין בעל שלוש קומות, והשכנים רוז (4), אלי (8)  ונעמה (18), מוצאים עצמם בממד. זאת הפעם הראשונה שרוז חווה אזעקה, למעשה, זאת המלחמה הראשונה שלה, והפעם הראשונה שלה בממד.

רוז: "אני מאוד מקווה שזה חלום. שמישהו יצבוט אותי!"

אלי: "פעם ראשונה בממד?"

רוז מנהנת לחיוב, ומסתכלת לצד שמאל שלה. שם יושב אלי, טיפה יותר גדול ממנה, בארבע שנים. הוא דווקא עם ניסיון לא רב משלה.

אלי: "היי. אני אלי. פעם חמישית שלי פה."

מהצד השני, על המדרגות עצמן, נעמה נקרעת מצחוק.

נעמה: "פעם חמישית?!? כנראה מישהו פה לא היה אי פעם במלחמה ארוכת טווח. אני נעמה, פעם מלאנת-אלפים שלי פה."

רוז: "איך את עושה את זה?"

נעמה: "ככה זה. מה לא קרה בארץ הזאת? מסכות אב"כ, איטום חלונות, חרדה קיומית, מגפה עולמית, מחאות שחצו את העם, הסכמי שלום, הסכמי שכר, סוג של ניין אילבן שהשאיר מדינה בפוסט טראומה-"

רוז: "פלישת חייזרים?"

נעמה:  "כן, יש בזה משהו."

אלי: "כן. אני מנחש שככה זה ישראל. המצב לא משהו, אבל…חיים. יכל להיות יותר גרו-"

בום חזק נשמע דרך הקירות. כולם נבהלים אבל בעיקר רוז. רוז נבהלת, צורחת בפאניקה, ומתחילה לבכות בהיסטריה. אחרי הכל, היא אכן בת 4.

רוז: "זאת הייתה אמורה להיות השנה הכי טובה בחיי! סיימתי תיכון בהצטיינות מרבית, הלכתי להופעה של ברונו מארס, הייתי אמורה עכשיו להיות בקולנוע ולראות את טיילור סוויפט שרה את 'שייק איט אוף' מול 70 אלף אנשים, ואחר כך לחגוג עם בן הזוג שלי באילת את יום השנה שלנו, ובסוף לראות את ביונסה בהופעה חיה. מי יודע? אם המצב הזה עדיין יימשך אני לא אראה את קולדפליי! ועוד ישבתי שעות באתר בשביל כרטיס!"

אלי: "כולה טיילור סוויפט."

נעמה ורוז: "טיילור סוויפט היא חלק ממני."

אלי: "די בטוח שכל זה ייגמר בקרוב. עוד כמה ימים זה נגמר."

נעמה: "לי יש תחושה שמלחמת ששת הימים כבר לא תקרה פה. יותר כמו 'מלחמת ששת השבועות' עם כמות הרוגים וצער של 'מלחמת יום כיפור'."

אלי: "וזה אומר 'גבעת חלפון 2'."

אלי ראה יותר מדי פעמים "גבעת חלפון אינה עונה". למעשה, זה מוריד לו את כמות החרדה. נעמה מודעת לזה, כי היא הבייביסיטר שלו.

נעמה: "איך גבעת חלפון 2 יכול לצאת לדרך בלי הדברים שעשו את המקור למיוחד?"

אלי: "יש האומרים שנכתב תסריט לסרט המשך."

נעמה: "איך נכתב תסריט לסרט המשך בלי 33.3% קאסט, בלי התסריטאי והבמאי, ובלי בושה לחדור לנקודת רגישות של העם? וגם תזכור שהשנה היא ממש לא 1970 ומשהו. עברנו מאה וגם עלתה מודעות בכמה עניינים שעשו הדים בסרט המקורי."

אלי: "נצליח ליצור גבעת חלפון 2."

רוז: "וואט דה פאק איז גבעת חלפון בכלל?"

אלי: "אני מבין למה זאת הפעם הראשונה שלה…בלי ידע בסיסי על גששים."

רוז: "יש חטופים! קיבוצים הרוסים! תושבים מפונים! אנשים מוכי הלם נמצאים כל חמישה קילומטרים! מגישי החדשות בכו בשידור יותר מפעם אחת! ובנוסף, כל העולם נגדנו!"

נעמה: "חוץ ממדונה."

רוז: "כן, כן, מדונה. והאו"ם-"

אלי: "אום שמום. הם בכלל לא אהבו אותנו מהיום הראשון. חבורה של בני-"

נעמה: "אלי תנשום מאמי, לא טוב להיות עצבני."

רוז: "והאינטרנט?"

אלי: "לא. אמין. בכלל. נקודה."

נעמה: "תרגיע. אנשים לא יודעים איך להתמודד עם חרדה."

אלי: "אז שתראה משהו."

רוז: "מה משהו? חדשות שווה חרדה."

אלי: "עוד פעם גבעת חלפון."

נעמה: "לא. די כבר."

רוז (המפוחדת): "הצעות נוספות?"

נעמה: "יובל המבולבל? זה עזר לי בלבנון השנייה ועופרת יצוקה."

אלי: "את בטח לא נורמלית. אין מצב שהיא תלך עכשיו ליוטיוב ו-"

רוז שומעת יובל המבולבל באוזניות, נעמה ואלי שומעים רק את ההתחלה, כמעין אינסטינקט טבעי של ילדי דור הZ .

אלי: "אמרתי לך שאת לא נורמלית נעמה."

רוז (עם השיר של יובל באוזניות): "בל!"

נעמה: "לא. כי גבעת חלפון 2 שלך הוא אחלה של רעיון."

רוז (עם השיר): "כלל!"

אלי: "למה דווקא את חושבת שהרימייק הזה גרוע?"

נעמה: "כי הוא גרוע."

רוז (עם השיר): "ראש!"

נעמה: "כמה סרטים אתה מתכנן בכלל?"

אלי: "היא כבר תגיד את זה."

רוז (עם השיר): "שלוש! אני בחורף מבושל, בקיץ מנוזל, רוכב לי על גמל, החיים הם קרנבל!"

נעמה: "לא יא משוגע. אין מצב שישבת וכתבת תסריטים לגבעת חלפון 2 ו3?"

אלי: "מה חשבת שאני עושה בבית?"

נעמה: "שיאצו?"

נעמה (מצביעה על רוז): "היא מודעת שעברו 10 דקות?"

השיר נגמר, וכך גם הזמן שצריך להישאר בממד. עשר דקות, בלי רמאות, זוכרים?

רוז: "או. תראו מה זה. עברו עשר דקות. כנראה שנתראה שוב חברים חדשים שלי. ביי."

אלי: "היא מודעת לזה שאני ממש לא חבר שלה?"

נעמה: "היא לא."